הצבעות אלקטרוניות
האם להאכיל בחסה את העיזים בפינת החי (הצבעה ניסיונית)
07/2019
« חודש הבא חודש קודם »
אכזיב 2019
יובלים ד.נ משגב 20142, טל: 04-9991181, פקס 04-9991270 דוא"ל: www.yuvalim.co.il    Mazkirut-t@yuvalim.co.il

פרק בהיסטוריה של ארץ ישראל

דברים שכתב חבר יובלים וממיסדייה - יעקב ליכטר - לקראת חגיגת יובל ה-20 לישוב

פרק בהיסטוריה של ארץ ישראל

חבל ארץ יפהפה, ירוק וצלול-אויר וכמעט ולא מיושב


בסוף שנת 1974 עוד התגוררנו בחיפה. באחת השבתות החורפיות יצאנו, יעל ואני, יחד עם שולמית ועזי קורן לטיול באזור יער שגב, וחזרנו מלאי רשמים מהנוף ועמוסי פטריות שבושלו ונטרפו על ידינו בתיאבון רב עוד באותו היום. בדיעבד, מסתבר שהפטריות לא היו רעילות. את הגליל היינו חוצים באותם ימים על כביש עכו-צפת, הכרנו גם את כביש הצפון, את עכו ונהרייה, את אצבע הגליל, את צפת, הכינרת וסביבתה, אך לא את גוש שגב שהיה אז צדדי ו"נחבא אל הכלים". בטיול זה ובבאים אחריו, התגלה לעינינו חבל ארץ יפהפה, ירוק וצלול-אויר, כמעט ולא מיושב (היו ימים...), פורש ידיים ומזמין. מכאן ועד לרעיון של הקמת יישוב באזור זה לא עבר זמן רב. על השתלשלות הדברים באותו שלב מוקדם, המעניינת כשלעצמה, אפסח כאן. לענייננו, מספיק אם אומר שבתוך שבועות מספר אספתי כעשרים משפחות של "משוגעים לדבר", בקרנו ביודפת, שוחחנו עם חברים ביישוב, למדנו והתרשמנו, טיילנו עוד באזור, ולאחר זמן לא רב – תוך גידול מתמיד של גרעין המשפחות - פנינו אל המחלקה להתיישבות בהצעה שנקים יישוב חדש, מאחר שהמסגרות שהיו קיימות (יודפת) ואלו שהתארגנו אז להתיישבות (יעד) לא התאימו למה שחשבנו כמתאים, בהיותן שיתופיות כלכלית, ריכוזיות במהותן וקולקטיביות מאד בתפיסתן.


היישוב חייב להיות קיבוץ או מושב, אחרת לא יוקם.

מה רבה הייתה תדהמתנו משקבלנו את תשובת המחלקה להתיישבות. התשובה הייתה שהמחלקה לא תאשר הקמת יישוב לקבוצה שאינה עונה לקריטריונים שהם קבעו: (א) היישוב צריך להיות מבוסס על תפיסה קולקטיבית ומאורגן על מסגרות מחייבות של שיתופיות כלכלית מלאה; (ב) הקמת יישוב אפשרית רק דרך מה שכונה אז "תנועות מיישבות" ובאופן מעשי יותר – התנועות הקיבוציות או תנועת המושבים, המסונפות מעשית למפלגות מסוימות. במלים אחרות: היישוב חייב להיות קיבוץ או מושב, אחרת לא יוקם.

לכולנו ובמיוחד לצעירים שבינינו, תזכורת מן העבר הלא כל כך רחוק: בישראל של אמצע שנות השבעים יכולת לחיות בעיר או בעיירה, אך אם רצית לחיות בכפר – קל וחומר להקים כפר - הרי שפרט למספר מושבות וותיקות שעדיין נותרו כפריות בחזותן, המגוון היה ברור ומוגדר: או קיבוץ, או מושב שיתופי או מושב עובדים, ותו לא. קוריוז אישי: הקיבוצים והמושבים כונו מאז קום המדינה, ולעתים עדיין היום, בשם "ההתיישבות העובדת" ואני זוכר שכילד חיפאי בשנות החמישים והששים המוקדמות תמהתי במה חטאו תושבי הערים, רוב מניינה ובניינה של מדינתנו הצעירה והמתחדשת, הקמים מדי בוקר לעבודתם ולעמל יומם, שאינם נחשבים להתיישבות עובדת...


תפקיד נכבד בעשייה הציונית

את תשובתה של המחלקה להתיישבות לפנייתנו יש לראות על הרקע הזה, דהיינו: הזהות שנטבעה והייתה קיימת אז – כתבנית מחשבה אוטומטית שאינה עומדת כלל לבחינה - בין היותו של יישוב כפרי ("התיישבות") לבין שייכותו הארגונית והמפלגתית ("תנועות") ולבין קולקטיביות ושיתופיות כלכלית ("קואופרציה"). לתבנית זו היו שורשים היסטוריים, שנבעו בעיקר מהאידיאולוגיה הסוציאליסטית שהייתה אז באופנה בארץ, בשילוב עם תפקידם הציוני של הקיבוצים והמושבים הן בכיבוש אדמות ארץ ישראל באמצעות העיסוק בחקלאות והן בהתפרנסות מהן. את כולנו חינכו אז לראות בקיבוצים, ובמידה מסוימת גם במושבים, חיל חלוץ, עילית חברתית, מופת לאומי ולמעשה – מיתוס. ואמנם, היה להם תפקיד נכבד בעשייה הציונית, בהיותם מאורגנים כ"קבוצות" הומוגניות חברתית ואפילו גילאית, חד-מפלגתיות, מגויסות להגשמת רעיון שכל עצם קיומן נובע ממנו ותלוי בו, בנויות על האמונה שאמונות הקולקטיב ומטרות הכלל "עדיפים" על רצונות היחיד ואושרו של הפרט, פוסלות אידיאולוגית (למה, בעצם?) רכוש ובטחון כלכלי ברמת הפרט, חדורות אמונה בלתי מעורערת (הנובעת במידה רבה גם מהיותה "בלתי-מהורהרת") ומחויבות להגשמה באותם נושאים בהם עסקו – ויותר מהכל: בחקלאות ובביטחון. יחד עם זה, מעולם לא היוו הקיבוצים והמושבים יותר מאחוזים שייספרו על כף יד אחת, מתוך היישוב העברי בארץ ישראל, אפילו לא בתקופת השיא שלהם. במלים אחרות, הם לא הצליחו להפוך לפתרון לאומי גורף לרוב מניינו ובניינו של היישוב בישראל, והסיבות נעוצות דווקא במאפיינים הנ"ל. החיים החברתיים אינם יכולים להיות מושתתים לאורך זמן על שיטה המבוססת על יותר מדי מגבלות, אילוצים ונורמות, ובפרט אם הם באים לשרת אידיאולוגיה ולא תהליך – מוגדר בזמן ובמקום - של השגת מטרה מעשית כלשהי.

כבר בעת המחשבה על צורת ההתיישבות שלנו (שלימים כינינו אותה בשם "קהילתית") הבנו שלא נכון וגם לא צודק לדרוש – רק בגלל היסטוריה וקיפאון מחשבתי - שיישוב מוקם יהיה חייב להתבסס על קבוצה שהיא הומוגנית חברתית ופיסית, שבנוסף לכך אנשיו יהיו מוכנים לוותר על רכוש אישי ולנכס את כל שיש להם כלכלית רק לקבוצה, שבנוסף יסכימו גם להיות "קולקטיביים-רעיונית" ומשויכים לתנועה או למפלגה אחת, ובנוסף גם שיאמצו לעצמם מבנה ארגוני של יישוב חקלאי למרות שהיישוב שרצינו לא נועד וגם לא יכול היה להיות חקלאי. יותר מדי אילוצים שאינם אורגניים וטבעיים.


בעד ונגד רעיון היישוב הקהילתי

תשובתה של המחלקה להתיישבות למכתבנו לא התקבלה על דעתנו מהסיבות הנ"ל. היא גם עוררה בנו כעס בגלל סגנונה המתנשא, הדוחה, הפסקני ויודע-הכל, וכל זה – כשהגליל כמעט ריק מיישובים, יישובו מהווה משימה לאומית ו"המאגרים האנושיים" של תנועות ההתיישבות ההיסטוריות ריקים מאנשים בכלל, ובפרט לחבל ארץ זה בו אין עתודת אדמות חקלאיות. פתחנו במשא ומתן עם המחלקה להתיישבות וגורמים נוספים בממשלה כדי לנסות להגשים את החזון שהוליך אותנו. מהר מאד ראינו שהדברים נגררים למאבק מר וקשה, שבו גייסו "המוסדות המיישבים" ממש את כל עוצמתם למלחמה בלתי מתפשרת נגד הגרעין הצעיר שלנו ונגד רעיון היישוב הקהילתי בכלל. המאבק הזה, לצורותיו השונות, נמשך בין 1975 ל- 1982, עת הוקמה יובלים כיישוב קהילתי, בדיוק במתכונת שתכננו, למרות ההתנגדות שהייתה ומאז נמוגה כעשן.

במסגרת המצומצמת שהוקצבה לי, לא ניתן לספר באופן מסודר על שלבי המאבק ועל צורותיו השונות ולעתים גם המשונות. אולי יתאפשר הדבר במסגרת אחרת בעתיד; שווה – ישנם סיפורים מעניינים ואפילו "פיקנטיים". כאן יספיק אם אציין שהמלחמה של המוסדות נגדנו נבעה מסיבות רבות – ביניהן כאלה הקשורות אישית לאנשים מולם ניצבנו: לפחד שלהם משינוי, לאי הבנה פשוטו כמשמעו של כל דבר שחורג ממוסכמות ותבניות ישנות ו"משופשפות", מאינרציה של ארגונים "תקועים". אבל יותר מכל, נתפסה היוזמה החדשנית שלנו כאיום על העוצמות הפוליטיות והמשאבים הכלכליים (לרבות הקצאת אדמות, "אמצעי-ייצור" והלוואות כמעט בלתי-מוגבלות בתנאים מפליגים) שרוכזו עד אותה תקופה בידי תנועות ההתיישבות המפלגתיות, באמצעות "המוסדות המיישבים". שלא ברצוננו מצאנו עצמנו תוקפים את עצם הלגיטימיות של מוקדי כוח עוצמתיים-כלכליים, היסטוריים, שמסיבותיהם שלהם בחרו שלא להסתגל, ראו בנו "אויב" וניסו לעצור אותנו. ראינו שלא רק שאנו מצויים במאבק להקמת היישוב שלנו, אלא שאנו במלחמה אזרחית וחברתית, בקנה מידה לאומי, וגילינו שהעניין החברתי-אזרחי חשוב לנו לא פחות, ולעתים אף יותר, מן "הבית המוקף דשא". הוותיקים שבינינו זוכרים את המאבק לצורותיו השונות, וכנראה ש"נתנו Fight טוב", שכן אמרו לנו במקומות שונים במוסדות שאנחנו לא רק גרעין אלא "מעצמה גרעינית".


לראשונה בהיסטוריה של ישראל צורת התיישבות חדשה

המאבק שלנו, שנמשך למעשה שבע שנים, התנהל במספר מישורים: במישור האישי במפגשים ובתכתובת עם מקבלי החלטות החל מפקידי הסוכנות וכלה בשרים בממשלה ובראשי ממשלה (בשתי ממשלות), במישור הציבורי, בתקשורת הכתובה והאלקטרונית וחשוב לא פחות – בבירורים, באסיפות כלליות, בוועדות ובתקשורת כתובה בתוך הגרעין, שחבריו היו מפוזרים בכל רחבי הארץ. בשלב מסוים במשך המאבק, עוד בהיותנו גרעין משפחות מפוזר, גובש תקנון "היישוב הקהילתי" על ידינו (זוכרים את וועדת-תקנון ואת הויכוחים הארוכים באסיפות הכלליות עד לשעות הקטנות של הלילה על סעיפי התקנון?) ונרשם על ידינו, לראשונה בהיסטוריה של ישראל (ואם תרצו – לאחר 2000 שנות גלות) - כצורת התיישבות חדשה ומקובלת. בצד הקמתה של יובלים גדולה (עלינו 80 משפחות בו-זמנית להתיישבות, כנגד ה"עצות" של המחלקה להתיישבות שנעלה רק 10 – 15 משפחות כדי למנוע "חורבן והתפוררות", שכמובן לא התגשמו אצלנו אלא דווקא ביישובים קטנים יותר...), ובצד גידולה המהיר, פריחתה של יובלים והאקלים החברתי הנעים, הענייני וה"לא-לוחץ" שמאפיין אותה, אני אישית רואה את הגיבוש החלוצי של צורת ההתיישבות הקהילתית ואת המאבק האזרחי-פוליטי שניהלנו למתן לגיטימציה להתיישבות כזו כהישג באותה רמת חשיבות ואולי אף יותר מכך. האמנו אז שאין שום צורך שהתא הכלכלי היסודי יהיה זהה בהכרח לתא המוניציפלי, שאין שום צורך באחידות מחשבתית ואידיאולוגית בין החברים, שהפרט חשוב יותר מן הקולקטיב, שנטיית היחיד היא לשתף פעולה ולהיות מעורב בקהילה גם בלי שהדבר ייכפה עליו מסגרתית, שעצמאות כלכלית של המשפחה יחד עם האפשרות לחיי קהילה משותפים יכולים לעבוד לאורך זמן ושהשילוב של כל אלה יהיה אטרקטיבי וטוב לכולם. במבחן הזמןצדקנו.


היישוב הקהילתי

היום, היישוב הקהילתי לצורותיו השונות הוא צורת ההתיישבות הכפרית המקובלת והנפוצה ביותר בישראל. כמעט כל יישובי משגב שהיו פעם שיתופיים - ביניהם גם כאלה שהצטרפו משום מה למתנגדים לנו ורצו למנוע את עלייתנו לקרקע (קשה להאמין, אך היו כאלה...) כיוון שלא היינו שיתופיים כלכלית – הפכו להיות יישובים קהילתיים בעקבות הדוגמא שלנו, שהוכחה בסופו של דבר כמתאימה לתנאינו וכעדכנית לתקופתנו. קיבוצים ומושבים רבים בכל רחבי הארץ החליטו להתעדכן לפי תנאי התקופה, והם משנים את תבניות ההתארגנות המסורתיות שלהם לטובת הארגון הקהילתי שלנו. נקווה שיצליחו ונקווה גם שאלו שבחרו להישאר קיבוצים יצליחו אף הם.


במזל טוב

יובלים חוגגת השנה עשרים שנה לקיומה על הקרקע כיישוב מצליח, פורח ומבוקש, ואולי אחרי עשרים שנה יורשה לנו להתברך ולומר שהתפיסה שהנחתה אותנו אז הוכיחה את עצמה גם לאורך שנים, ואני מאמין שכולנו מקווים לעוד עשרים שנה טובות לא פחות. ובחג הארבעים – נמשיך לספר.


יעקב ליכטר

יובלים

סיוון, תשס"ב

מאי, 2002

 

----------------------------------------------------------------------------------------
 

 

אתר הישוב יובלים - 1979

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יובלים - טכס העלייה לקרקע 1982